1948 - גרעין מחנות העו...גרעין מחנות העולים1948 - גרעין מחנות העוליםקרא עוד
חזרהעריכה
פרטים (5)
יושבים: רוחה, אמוץ, ישראל, מנחם, שדמון. ...
המחנות העולים
מימין לשמאל: ליבור , צוץ, רבקהלה, חוהל...
גרעין מחנות העולים – סופר ע"י אסתר דניאל...
גרעין מחנות העולים – סופר ע"י אסתר דניאל...
גרעין מחנות העולים – סופר ע"י אסתר דניאלי ב- 18.6.86
ביולי 1948 החליטו מוסדות המדינה להפסיק את הלימודים לבוגרי השביעיות ולגייס אותם לצבא. הייתה זו התקופה שמיד אחרי פירוק הפלמ"ח והקמת הנחל. כמחאה על ההחלטה החליטו שלוש התנועות: השומר הצעיר, המחנות העולים, וחלק מן הנוער העובד, לא להתגייס לצבא, אך כדי לא להיחשב כמשתמטים נשלחו לישובים שהיו במלחמה.
הבנות שלא היו חיבות גיוס, החליטו להפסיק את הלימודים גם הן וללכת מיד להגשמה בקיבוצים. הדבר עורר מחלוקת קשה בבית. ההורים התקשו לקבל את הפסקת הלימודים. אנחנו הצעירות טענו כי המדינה במלחמה, הלימודים ברגע זה אינם חשובים ויש ללכת בעקבות צו השעה. בסופו של דבר נערכה פגישה של כל הבנות עם ההורים, הסברנו להם בצורה שקטה את המניעים להחלטה להפסיק את הלימודים, מניעים חלוציים לאומיים ועשינו זאת בפאתוס רב. ההורים קיבלו את עמדתנו ונתנו לנו את בירכת הדרך ואף באו לתחנת אגד בתל – אביב ללוותינו בדרכינו למנרה. היו בנות בודדות שלא הצליחו לסיים את הקונפליקט ופשוט ברחו מן הבית.
לפני העלייה התגבש גרעין ארצי של המחנות העולים שכלל קבוצות מרחובות, תל – אביב, רעננה, הקריות וחיפה – כ60 חברים. הבנים התגיסו ויצאו לטירונות, אך רובם ברחו באמצע הטירונות ולא שבו יותר לצבא. מוסדות המדינה העלימו עין, אחרי המלחמה הכירה ועדה מיוחדת בשירות במנרה כשירות צבאי לכל דבר והחברים קיבלו פינקסי מילואים. היה זה דור המעבר מן הפלמ"ח לנח"ל, שזמן רב נשא אתו את התסביך שלא זכה לשרת בפלמ"ח.
כשסיימנו את הטירונות שאלו כל אחד איפה הוא רוצה להיות, כולנו אמרנו שאנחנו רוצים ללכת לפלמ"ח להמשיך בדרך ההכשרות. אמרו אין פלמ"ח אבל יש יחידת נח"ל שהיא כמו הפלמ"ח. שמחנו מאד. אחרי שבוע חופשה באנו אל מחנה שרונה שהיה בסיס טירונות כזה, ונכנסנו להתחייל, התברר ש- 90% מהחברה שלנו הופנו לכל מיני תפקידים אחרים ולא כמו שהובטח לנו לנח"ל. אני למשל ועוד אחד היינו מיועדים לקורס קצינים. יצאנו החוצה והלכנו לקיבוץ המאוחד בתל-אביב להתיעצות. ואז בא חבר מנרה – צ'פייב קראו לו, והוא סיפר על מנרה, על האסון שקרה, הפיצוץ במחסן הנשק, על כך שנהרגו שני חברים ועוד שמונה אנשים ניצולי מחנות ההשמדה שהגיעו ארצה אחרי הקמת המדינה ומיד גוייסו למלחמה. הילדים והנשים פונו ושמנרה במצב קשה מאד. אז החלטנו שאנחנו עולים להגן על מנרה לא ראינו בזה השתמטות . ונשארנו במנרה עד אחרי המלחמה, עד 1949.
מציג פריט: - מתוך 5
יושבים: רוחה, אמוץ, ישראל, מנחם, שדמון. שורה אמצעית: דבורה, עמוס, פרץ, עמי, מייקל. עומדים מאחור: פיני, --- , רנצקה, אריקו, שמוליק, --- , חוהלה, אורי ב., נחום, ---, תרצה, --, ייהיה.
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון מנרה
המחנות העולים
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון מנרה
מימין לשמאל: ליבור , צוץ, רבקהלה, חוהלה, דוויד, ייה, נחום, רבקהלה
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון מנרה
גרעין מחנות העולים – סופר ע"י אסתר דניאלי ב- 18.6.86
קרא עוד
קרדיטים: חלק א'
גרעין מחנות העולים – סופר ע"י אסתר דניאלי ב- 18.6.86
קרא עוד
גרעין מחנות העולים – סופר ע"י אסתר דניאלי ב- 18.6.86
ביולי 1948 החליטו מוסדות המדינה להפסיק את הלימודים לבוגרי השביעיות ולגייס אותם לצבא. הייתה זו התקופה שמיד אחרי פירוק הפלמ"ח והקמת הנחל. כמחאה על ההחלטה החליטו שלוש התנועות: השומר הצעיר, המחנות העולים, וחלק מן הנוער העובד, לא להתגייס לצבא, אך כדי לא להיחשב כמשתמטים נשלחו לישובים שהיו במלחמה.
הבנות שלא היו חיבות גיוס, החליטו להפסיק את הלימודים גם הן וללכת מיד להגשמה בקיבוצים. הדבר עורר מחלוקת קשה בבית. ההורים התקשו לקבל את הפסקת הלימודים. אנחנו הצעירות טענו כי המדינה במלחמה, הלימודים ברגע זה אינם חשובים ויש ללכת בעקבות צו השעה. בסופו של דבר נערכה פגישה של כל הבנות עם ההורים, הסברנו להם בצורה שקטה את המניעים להחלטה להפסיק את הלימודים, מניעים חלוציים לאומיים ועשינו זאת בפאתוס רב. ההורים קיבלו את עמדתנו ונתנו לנו את בירכת הדרך ואף באו לתחנת אגד בתל – אביב ללוותינו בדרכינו למנרה. היו בנות בודדות שלא הצליחו לסיים את הקונפליקט ופשוט ברחו מן הבית.
לפני העלייה התגבש גרעין ארצי של המחנות העולים שכלל קבוצות מרחובות, תל – אביב, רעננה, הקריות וחיפה – כ60 חברים. הבנים התגיסו ויצאו לטירונות, אך רובם ברחו באמצע הטירונות ולא שבו יותר לצבא. מוסדות המדינה העלימו עין, אחרי המלחמה הכירה ועדה מיוחדת בשירות במנרה כשירות צבאי לכל דבר והחברים קיבלו פינקסי מילואים. היה זה דור המעבר מן הפלמ"ח לנח"ל, שזמן רב נשא אתו את התסביך שלא זכה לשרת בפלמ"ח.
כשסיימנו את הטירונות שאלו כל אחד איפה הוא רוצה להיות, כולנו אמרנו שאנחנו רוצים ללכת לפלמ"ח להמשיך בדרך ההכשרות. אמרו אין פלמ"ח אבל יש יחידת נח"ל שהיא כמו הפלמ"ח. שמחנו מאד. אחרי שבוע חופשה באנו אל מחנה שרונה שהיה בסיס טירונות כזה, ונכנסנו להתחייל, התברר ש- 90% מהחברה שלנו הופנו לכל מיני תפקידים אחרים ולא כמו שהובטח לנו לנח"ל. אני למשל ועוד אחד היינו מיועדים לקורס קצינים. יצאנו החוצה והלכנו לקיבוץ המאוחד בתל-אביב להתיעצות. ואז בא חבר מנרה – צ'פייב קראו לו, והוא סיפר על מנרה, על האסון שקרה, הפיצוץ במחסן הנשק, על כך שנהרגו שני חברים ועוד שמונה אנשים ניצולי מחנות ההשמדה שהגיעו ארצה אחרי הקמת המדינה ומיד גוייסו למלחמה. הילדים והנשים פונו ושמנרה במצב קשה מאד. אז החלטנו שאנחנו עולים להגן על מנרה לא ראינו בזה השתמטות . ונשארנו במנרה עד אחרי המלחמה, עד 1949.